לנוחיותם של לקוחותינו הבינלאומיים, אתר זה מתורגם באופן אוטומטי בחלקו מאנגלית.
אוסף ילדים, צעצועים, חלומות / בברכה
ART CRITIC
אילן יוחסין של חידוש
כשהצורה מופיעה שנולדה מחדש דרך הציור, אז משהו טוב כבר קרה בתוכן האמנות. ובכל פעם שפנים שמתוארים מסתכלים לשמש ישר בעיניים ללא תמיהה או חשש להישרף, אז כל הציור נע לעבר האור, כדי לסחוף איתו לאופטימיות את הפן המוצל של החיים; ולהכיל בשני מימדים את מה שבדרך כלל המוח של האדם אינו יכול להכיל, להעלות את הקטן לגדול, את חסר החשיבות למהותי, מה שהופך את החלומות למציאות.
מריה פאפאפילי לימדו, כטבעי, את הדרכים המנוסות והבדוקות של 'התנהגות ציור טובה', אך היא לא אפשרה לגרור את האמנות שלה אל אותו בזבוז בטרם עת שאליו יש התעקשות על קונבנציונליות וקינון בטווח ארוך וידוע. -שטח מיושב, וכתוצאה מכך, מותש מוביל באופן דטרמיניסטי. דמויותיה הוקרנו במקור כחלקים שהועלו מתוך סיפור שהתפתח בתוכו, שבו איש לא יכול להתקיים ללא תמיכתו של אחר, עוזר או חבר, לעתים קרובות אדון ומדכא, בין אם דמות זו הייתה אישיות חיה בבית, או פשוט מתואר לפעמים בתוך מסגרת, לפעמים במראה, כמו דימוי, כלומר בתוך התמונה, בדגם של ציור הרנסנס. אבל הם לא היו אמורים להישאר שם זמן רב...
העולם החיצון חיכה בסבלנות, סיפק יותר אור, צבעים חיים ורגשות חזקים יותר, ועורר את האמנות לתחרות עם מציאות מפעימה. בזו אחר זו הציצו דמויותיו של פפאפילי החוצה בחלון, במרפסת, וממשיכות משם לחצר, ואז לרחוב. הם העזו לצאת, לטיול הראשון שלהם - בקרבת מקום, זה מובן מאליו, ותמיד במעקב, אבל הפעם הפיקוח נעשה רופף יותר, הפרטים התרגלו לאוטונומיה, נגמלו בהדרגה מהשליטה החונקת של נוף סגור ושמרני של ציור. ובמקום להתבגר ולהתבזבז, להיחשף לחזרות נדיבות ולניוון מנייריסטי, הם זכו לתחייה, הפכו צעירים יותר מתמיד, ובסופו של דבר הם ילדים קטנים. הציירת פנתה לעבר עידן החיים הקריר, כדי לשטוף את מכחולה במי המעיינות הטהורים.
והמעיינות הם - מה עוד? – ילדים. אלה הופיעו בתחילה בדיסקרטיות, כמו מאפיינים משלימים של הפשטה, ואחר כך ללא בושה ובהמוניהם, כדי לשלוט לחלוטין לאורכה ולרוחבה של התמונה, אחד בכל תמונה, והצהירו שהם לוקחים על עצמם את האחריות על הקריינות. אבל הם גם לוקחים על עצמם את הבלעדיות של הייצוג של עולמנו, מכיוון שלפעמים הם שולטים על הבד בצורה אבסולוטית, עם נטייה לעקור את כל מה שיכול להיות בעל פונקציה הרסנית, ובאחרים מוקפים רק בחפצים ובסמלים של מציאות רעיונית. . והמתבונן מתבקש להתייחס לדמויות הללו לא כאל ייצוגים גרידא של חיוניות, של חיוך תמים או העוויה מפורקת, אלא כתאים תוקפניים ועמידים יותר באורגניזם של אמנות, ישויות וסמלים של עתיד חדש, גם אם תיאור. , ללא ספק יותר תקווה. זו בדיוק הנקודה שבה נשמעת אמירה אמנותית כבדת משקל: שהגיע הזמן שתמימות תושתל בציור. כעת, הצייר בונה ערי-סיפור, ערי משחק קסומות, בפיקוח בלעדי של ילדים, מוצפים בדוגמאות רב-צבעוניות ובמסרים זוהרים. אפילו השמש היא אובייקט פולחן, באותה קטגוריה פונקציונלית, יתרה מכך, כציפור, רימון, מכונית צעצוע... כל ציור הנוף פועם ומתפרש בחופש של קסם לבן בלתי ניתן לניתוק, עם נטייה לפרוץ את מסגרת הבד, כאילו לכלול כל מתבונן במציאות גאולה, במיקרוקוסמוס של חלום, שבו אין מקום לסיוטים, כדי שהקיום האנושי יוכל למצוא שם מקלט בכל פעם שהוא מרגיש שהוא נחנק על ידי ספקות. ולמסע הזה יש שביל שאתה יכול ללכת, בביטחון בעקבות משיכות המכחול שפאפאפילי משאיר אחריו.
כל זה לא יכול להיות נכון ללא סביבה משכנעת, המוצגת עם יכולת פלסטית ומומחיות מאורגנת היטב. הציירת משתמשת בשפת הריאליזם, באופן שמסיט את הפרטים של ציור-הדיוקן הבסיסי להדגשות משעשעות, מודגשות, ונותן משקל - במיוחד בעבודותיה האחרונות - למרכז הקומפוזיציה, הליבה. מנקודה זו ואילך, היא מבטלת באופן היקפי את הצנע של הסגנון, ומתמצתת לכדי קונטרולנטיות את המאפיינים המשלימים של התמונה, אלה הנחוצים למבנה הקומפוזיציה ולהשלמת הסיפור. כך הופכת הקריאה למשחק, עם מנגנוני הרפיה כשהיא מתקרבת לסיומה. Papaphili גם מוכיחה את יכולתה לשבש את הפרספקטיבה ולהאיר את ה-mise-en-scθne בחילופי צבע מלאי חיים, תוך שמירה על הישגיה בגוונים גבוהים במיוחד הן מבחינת הנושא והן מבחינת המחזה.
אני מרגיש ביטחון בעתיד האמנות כאשר אמנים צעירים יוצרים בעקבות היכן שהצעירות שלהם מובילה, או שאנשים מבוגרים יותר נראים מתחדשים כל הזמן, צצים מחדש בכל פעם לתוך העולם שלנו, שבעיניהם (כפי שצריך להיות אצלנו) הוא בלתי נדלה בדימויים ובמשמעויות החדשות שלו. לציירת מריה פאפאפילי הייתה העזה להשאיר מאחור את הצללים האפורים - עבור אמנים אחרים, בטוחים - של אקדמיות ולעבור לאורות מסנוורים ולצבעים מלאי תקווה.
אנטוניס בולוצאס
אנטוניס בולוצאס הוא סופר. הוא היה המוציא לאור של מגזיני האמנות היווניים Eikastika ו-ARTI International.
................................................
יווני
ΚΡΙΤΙΚΗ ΑΝΑΛΥΣΗ
Η Γενεαλογία μιας Ανανέωσης
Όταν η μορφή εμφανίζεται αναγενημένη μέσα από τη ζωγραφική, τότε κάτι καλό έχει ήδη σμ το κτιε ό α έ ή ή ή ή Και όποτε ένα πρόσωπο απεικονιζόμενο βλέπει κατάματα τον ήλιο δίχως αμηχανία ή φόβο μην καεί, τότε και η ζωγραφική ολόκληρη κινείται προς το φως, για να συμπαρασύρει στην αισιοδοξία τη σκιασμένη όψη της ζωής. Και να χωρέσει, στις δύο διαστάσεις της όσα συνήθως δεν χωρεί η διάνοια του ανθρώπου, αναβαθμίζοντας τα μικρά σε μεγάλα, τα ασήμαντα σε σπουδαία, κάνοντας τα όνειρα πραγματικότητες.
Η Μαρία Παπαφίλη διδάχτηκε, καθώς ήταν φυσικό, τους δοκιμασμένους τρόπους «καλής ζωγραφικής συμπεριφοράς», όμως δεν άφησε την τέχνη της να παρασυρθεί στον πρόωρο μαρασμό, προς τον οποίο νομοτελειακά οδηγούν η εμμονή στη συμβατικότητα και το βόλεμα σε έναν αναγνωρίσιμο, παλαιοκατοικημένο και κατά συνέπειαν εξαντλημένο χώρο. Οι φιγούρες της είχαν προβληθεί αρχικά ως προτασσόμενα μέρη μιας ιστορίας που εξελισσόταν στο εσωτερικό, όπου κανείς δεν ήταν δυνατόν να υπάρχει χωρίς τη στήριξη κάποιου άλλου, παραστάτη ή συμπαραστάτη, συχνά δεσπότη και καταπιεστή, είτε αυτός ήταν μια φυσιογνωμία ζώσα του σπιτιού, είτε απλά εικονιζόμενος πότε σε κάΔρο, πότε σε καθρέφτη, Δηλαδή σαν εικόνα μέσα στην εικόνα, κατά το πρόπο τ εικόνα, κατά το πρόπο τη αγε κ α α α α αγε αν αγε α j. Όμως, δεν έμελλε να μείνουν για πολύ εκεί...
Ο έξω κόσμος περίμενε καρτερικά, προσφέροντας περισσότερο φως, ζωηρότερα χρώματα και πιο δυνατές συγκινήσεις, προκαλούσε την τέχνη σε αναμέτρηση με τη σφύζουσα πραγματικότητα. Μία μία οι φιγούρες της παπαφίλη ξεμύτιζαν στο παράθυρο, στον εσώστη, για να περάσου από α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α απטיות α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α απ α α α Τολμούσαν δηλαδή την έξοδο, τον πρώτο τους περίπατο, εννοείται κοντινό και πάντα επιτηρούμενες, τούτη τη φορά όμως η εποπτεία γινόταν πιο ελαστική, τα πρόσωπα εθίζονταν στην αυτονομία, αποκόβονταν προοδευτικά από τον ασφυκτικό έλεγχο του περίκλειστου και συντηρητικού ζωγραφικού τοπίου. Και αντί να ωριμάζουν και να μαραζώνουν, εκτεθειμένα στη βολική επανάληψη και τη μανιεριστική φθορά, αναζωογονούνταν, γίνονταν όλο και νεαρότερα, κατέληγαν μικρά παιδιά. Η ζωγράφος στρεφόταν προς τη Δροσερή ηλικία της ζΩή
Και οι πηγές είναι -τι άλλο;- τα παιδιά. Που έκαναν την εμφάνιση τους πρώτα διακριτικά, ως παραπληρωματικά στοιχεία της αφήγησης, κι έπειτα απροσχημάτιστα και μαζικά, για να κυριαρχήσουν εντελώς στο μήκος και το πλάτος της εικόνας, ένα σε κάθε πίνακα, δηλώνοντας ότι αναλαμβάνουν την ευθύνη της αφήγησης. Αλλά και την αποκλειστικότητα της εκπροσώπησης του κόσμου μας, αφού άλλες φορές ελέγχουν με απόλυτο τρόπο τον καμβά, τείνοντας να εκτοπίσουν οτιδήποτε μπορεί να λειτουργήσει αποδομητικά, και άλλες φορές περιβάλλονται μονάχα από αντικείμενα και εμβλήματα μιας ιδεατής πραγματικότητας. Και ο θεατής καλείται να αντιμετωπίσει τούτα τα πρόσωπα, όχι σαν απλές αποτυπώσεις ζωντάνιας, άδολου χαμόγελου ή αφοπλιστικής γκριμάτσας, αλλά, σαν επιθετικά, ανθεκτικότερα στον οργανισμό της τέχνης, κύτταρα, υπάρξεις και σύμβολα ενός καινούργιου, έστω εικονογραφημένου, μέλλοντος, ασφαλώς πιο ελπιδοφόρου. Είναι ακριβώς το σημείο μιας βαρύνουσας καλλιτεχνικής Δήλωσης: πως ήρθε ο καιρός ν α μολιαστεί ζ α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α
Ήδη, η ζωγράφος χτίζει παραμυθουπόλεις, μαγικούς παιχνιδότοπους, υπό την αποκλειστική εποπτεία των παιδιών, πλημμυρισμένους από πολύχρωμα σχήματα, και φωτεινά μηνύματα. Ακόμα και ο ήλιος είναι λατρευτικό αντικείμενο, στην Ίδια χρηστική κατηγορία μάλιστα με ένα πουλί, ένα ρόδι, ένα αυτοκινητάκι... η τοπιογραφία ολόκληρη πάλλεται και ξεδιπλώνεται με την ελευθερία μιας ακατανίκητης λευκής μαγείας, τείνοντας να διασπάσει και το πλαίσιο του καμβά, σαν για να συμπεριλάβει κάθε παρατηρητή σε μια πραγματικότητα λυτρωτική, σε έναν ονειρικό μικρόκοσμο, όπου δεν έχουν χώρο οι εφιάλτες, άρα μπορεί να καταφεύγει εκεί η ανθρώπινη ύπαρξη όποτε νιώθει ότι πνίγεται από αμφιβολίες. Και για το ταξίδι αυτό υπάρχει μονοπάτι που μπορείς να το Διαβείς, ακο λ וחת λ α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α α αאת αλε α α α α α α α α α.
Όλα τούτα Δεν θα μπορούσαν να είναι αληθινά, χωρίς ένα περιβάλλον πστικό, παρουσμμ λ α α α α α α α α α α π π π π π π π π π π α α α α. Η ζωγράφος χρησιμοποιεί τη γλώσσα του ρεαλισμού, με τρόπο ο οποίος εκτρέπει τις λεπτομέρειες της βασικής προσωπογραφίας σε διασκεδαστικούς εμφατικούς τονισμούς, δίνοντας έμφάση -ιδιαίτερα στα πιο πρόσφατα έργα της- στο κέντρο της σύνθεσης, στον "πυρήνα, Από εκεί και πέρα, αναιρεί περιφερειακά την αυστηρότητα της γραφής, πυκνώνοντας σε αντίβαρο τα συμπληρωματικά στοιχεία του πίνακα, τα απαραίτητα για τη δομή της σύνδεσης και την ολοκλήρωση της ιστορίας. Έτσι, η ανάγνωση γίνεται ένα παιχνίδι, με μηχανισμούς χαλάρωσης όσο πλησιάζει προς το τέλος του. Η Παπαφίλη αποδεικνύει επίσης την ικανότητα της να ανατρέπει την προοπτική και να φωτίζει με ζωηρές χρωματικές εναλλαγές το σκηνικό, κρατώντας σε εξαιρετικά υψηλούς τόνους τόσο το θεματικό, όσο και το θεαματικό της επίτευγμα.
Αισθάνομαι ασφάλεια για το μέλλον της Τέχνης, όταν οι νέοι καλλιτέχνες δημιουργούν ακολουθώντας τη νεότητά τους, ή όταν οι παλαιότεροι εμφανίζονται διαρκώς ανανεωμένοι, κάθε φορά πρωτόβγαλτοι στον κόσμο μας, ο οποίος στα μάτια τους (θα έπρεπε και στα δικά μας) είναι ανεξάντλητος σε καινούργιες εικόνες και έννοιες. Η ζωγράφος Μαρία Παπαφίλη είχε την τόλμη να αφήσει πίσω της τις γκρίζες, για αρκετούς άλλους καλλιτέχνες ασφαλείς, σκιές του ακαδημαϊσμού και να περάσει στα εκτυφλωτικά φώτα και στα ελπιδοφόρα χρώματα.
Αντώνης Μπουλούτζας
Ο Αντώνης Μπουλούτζας είναι συγγραφέας. Υπήρξε εκδότης των περιοδικών «Εικαστικά» και «ARTI International».
................................
בברכה
פנים וצורות של ילדים, מעורבים ומשובצים במצבים המזכירים עולמות קסומים, מוצפים בסמלים צבעוניים וצורות בהירות. עמדות המעידות על מצב רוח חסר דאגות ושמחה, במרחב של מידע לכאורה לא קשור. צורות מעוצבות היטב, עם דגש על ערכי צבע, אשר מוצגות לא מתוך שאיפה מודרניסטית חביבה לחשוף את המבנים המורפולוגיים הספציפיים, אלא פשוט מכוונות להתקיים בעולם החלומות שלהם.
מריה פאפאפילי בונה בציור שלה עולם כזה, ומציעה אותו בנדיבות לגיבורי יצירותיה, חושפת, מצטטת ומגדירה אותם מחדש במחזה מיומן ויצירתי, כמאמץ אחרון לרתום את תפקידם בסביבה החברתית והטבעית המודרנית. הצורות המדויקות מתגלות לצופה בתחילה כצירופים סיפוריים של צופה נדהם. אולם תוך כדי כך הם מציגים את עצמם כקומפוזיציות אמנותיות פרדוקסליות, המעניקות להן אפילו היבט סוריאליסטי. לבסוף הם ממלאים את שליחותם, מפקידים את תוכנם הרעיוני והאידיאולוגי המיוחד לכל מי שיחפש בדחיפות את עולמו.
בהיותו אנתרופוצנטרי בעיקרו, האמן יוצר בנוכחות מודל, אשר בחירתו מצייתת לכללים ספציפיים ומכוונת לגישה רגשית-פסיכוגרפית של עצמו ושל סביבתו. לשימוש האקספרסיוניסטי בצבע, לקחי התנועה האימפרסיוניסטית, אך גם להשפעה של זרם הניאוריאליזם יש השפעה קטליטית על יצירתה ומעצבת ערכי אמנות _d04a07d8-99201-8123d8-99201-31236d8-99201-31236d8-99201-31236 על יסודות מוצקים. האמנית עובדת עם צבעי שמן ואקריליק, לרוב עובדת תחילה עם טיוטה, והיא משלימה את המאמץ באמצעות מברשת. באופן דומה, התצהיר הדינמי של צבעים קרים וחמים, פועל באופן עימות, מבלי לפגוע באיזון ההכרחי של הקומפוזיציה. המרקמים, השלווים, ללא התפרצויות גדולות, מסייעים ומעניקים רוגע והרמוניה מיוחדים לכולם.
מריה פאפאפילי החלה את דרכה האמנותית בציור בצורה דינמית, וכפתה את נוכחותה בתחום הציור, בהיותה אספקה של עולם עשיר שהיא יודעת לבטא, עם ידע טכני משמעותי, רצון חזק, משמעת ועבודה קשה. בהיותי מורים בבית הספר לאמנויות יפות באתונה, מר מוראליס ומר מיטאראס, אני משוכנע שמורה בסדר גודל שלהם לא יבקש ערבויות נוספות כדי לתמוך באמונה בעתיד של תלמידו. באופן דומה, יכולתה של האמנית לייצר באמצעות התמונות שלה, מה שכינה מקס ארנסט כדי להסביר את מצב התצוגה המסוים "גישה לאמת, הדומה לרעידת אדמה קלה שמניעה בעדינות את רהיטי העולם, מבלי לשנות את המהות האמיתית של הדברים. ", נותן חשיבות מיוחדת לעבודה.
ג'ון פאפאפיגוס,
חבר מבקר אמנות ב-AICA
................................
ΚΡΙΤΙΚΗ ΑΝΑΛΥΣΗ
Παιδικά πρόσωπα και μορφές, αναμεμειγμένες και ενσωματωμένες σε καταστάσεις που θυμίζουν μαγικούς κόσμους, πλημμυρισμένους από πολύχρωμα σύμβολα και φωτεινά σχήματα. Στάσεις που Δηλώνουν μια ανέμελη και χαρούμενη Διάθεση σ΄να αρο φαιννομενικά ασύνεεε προ φοριώώώώ ώ α ασύνεεν πω π π π α j. Φόρμες σωστά μελετημένες με έμφαση στις χρωματικές αξίες, οι οποίες απεικονίζονται όχι με την ευγενική μοντερνιστική φιλοδοξία να φανερώσουν τις ιδιαίτερες μορφικές τους δομές, αλλά με απώτερο στόχο απλά να υπάρξουν στο δικό τους ονειρικό κόσμο.
Ένα τέτοιο κόσμο χτίζει με τη ζωγραφική της η Μαρία Παπαφίλη και αυτόν προσφέρει απλόχερα στους πρωταγωνιστές των συνθέσεων της, αποκαλύπτοντας, παραθέτοντας και επαναπροσδιορίζοντάς τους σε μια έντεχνη και δημιουργική αναπαραγωγή, σαν μια ύστατη προσπάθεια αξιοποίησης του ρόλου τους, μέσα στο σύγχρονο κοινωνικό και φυσικό περιβάλλον . Οι συγκεκριμένες μορφές αποκαλύπτονται αρχικά στο θεατή σαν αφηγטיות αμαμαlές παραθέצות ενενενενενενמ. Στη πορεία παρουσιάζονται όμως ως παράδοמדה εικαστικές συνθέσεις, προσδοντας μάλιςσεις, α α α α α αυς α α α αυς α α Τελικά εκπληρώνουν την αποστολή τους, καταθέτοντας το ιδιαίτερο νοηματικό και ιδεολογικό τους περιεχόμενο σε όποιον επιτακτικά αναζητήσει τον κόσμο τους.
Ούσα κυρίως ανθρωποκεντρική η καλλιτέχνιδα φιλοτεχνεί με τη παρουσία μοντέλου, η επιλογή του οποίου υπακούει σε συγκεκριμένους κανόνες και αποσκοπεί στη συναισθηματική- ψυχογραφική προσέγγιση του ιδίου αλλά και του περιβάλλοντος χώρου. Η εξπρεσιονιστική χρήση του χρώματος, τα διδάγματα του ιμπρεσιονιστικού κινήματος, αλλά και οι επιρροές από το ρεύμα του νεορεαλισμού επιδρούν καταλυτικά στο έργο της και διαμορφώνουν ζωγραφικές αξίες δομημένες σε στέρεες βάσεις. Δουλεύει τα λάΔια αλλά και τα ακρυλικά, συχνά με προσχέΔιο, ενώ με τη βοήή ι π πλολη as βνώ Zάώ β… λ ך. Παράλληλα η δυναμική εναπόθεση ψυχρών αλλά και θερμών χρωμάτων, λειτουργεί αντιπαραθετικά, χωρίς να θέτει σε κίνδυνο την αναγκαία ισορροπία της σύνθεσης. Οι ματιέρες ήρεμες, χωρίς ιδιαίτερες εξάρσεις, υποβοηθούν και προσδίδουν μια ιδιαίτερη ηρεμία και αρμονία στο σύνολο.
Η Μαρία Παπαφίλη ξεκίνησε την πορεία της δυναμικά και επέβαλε την παρουσία της στο χώρο της ζωγραφικής, έχοντας σαν εφόδια ένα πλούσιο κόσμο που ξέρει να τον εκφράζει με μια αξιόλογη τεχνική γνώση, ισχυρή βούληση, πειθαρχία και εργατικότητα. Έχοντας δασκάλους στη Ανωτάτη Σχολή Καλών Τεχνών της Αθήνας τον Μόραλη και τον Μυταρά, είμαι πεπεισμένος ότι ένας δάσκαλος του μεγέθους τους, δε θα ζητούσε περισσότερα εχέγγυα για να στηρίξει τη πίστη του στο μέλλον του μαθητή του. Παράλληλα η δυνατότητα της ζωγράφου να προκαλεί με τις εικόνες της αυτό που ο Max Ernst αποκάλεσε για να εξηγήσει τον ιδιαίτερο τρόπο απεικόνισης << μια προσέγγιση της αλήθειας, συγκρίσιμη με έναν ελαφρύ σεισμό που απαλά μετακινεί την επίπλωση του κόσμου, χωρίς να μεταβάλλει την αληθινή ουσία των πραγμάτων>>, δίνει ιδιαίτερη βαρύτητα στο έργο της.
Γιάννης Κ. Παπαφίγκος
Κριτικός τέχνης- μέλος της AICA
................................................
אוסף בעקבות ההילה
ART CRITIC
אנגלית
בקסם המראה
שובי לב הם, למעשה, הדיוקנאות שציירה האמנית הכריזמטית מריה פאפאפילי, בהשראה,
תשוקה ושליטה רבה. דיוקנאות - "יצירות" כפי שהוכתבו על ידי הנפש שלה - ולכן
אטומה בכל סטנדרטיזציה - להקרין את הנטל של אישיותה; וזה, עם כריזמטי
להפעיל את הטמפרמנט של כל דגם, ולא, פשוט, את המורפולוגיה שלו.
משדר ומקלט מעורר השראה ודינמי של הגירויים אליהם נפשו של פאפאפילי במלואה
מגיב הוא המראה האקספרסיבי של הדמויות המתוארות, שממש ממגנט גם את שלנו.
נקודת מוצא כריזמטית כאן היא העיניים של כל דמות; עיניים שמשקפות לא רק את החיצוני
גירוי אך גם הטבוע, עדויות וחוויות טבועות; עיניים שממילא מעסיקות
לא רק החזון אלא כל הנפש של הצופה שמופעלת כמה שיותר בישיר
תקשורת איתם.
עיניים המשקפות כמה שיותר חוויות; עיניים שנתקלו במצבים רבים
בלי להיכנע למכות הגורל; עיניים שבשום אופן לא נותנות לך לעקוף אותן באדישות; עיניים
שחודרים לתוככם כדי להעביר לכם: הילה משמעותית ומטפיזית, באשר היא.
מודאג, הודעה.
עיניים - עדויות למחזורים קודמים רבים של חיים בשימוש עם נטל. עיניים מתוזמרות
על פי חזון אינסופי של הצבעים המוכשרים של הציירים של הצבעים הנבחרים בהמצאה
שמוסיפים לקסם הבלתי נדלה שלהם.
עיניים - <מראות> של הנשמה שבהן הן פוענחו עם סגולות ייחודיות, בעצם
חוויות ועמדות של חיים עיניים שמלוות אותך במשך זמן רב לאחר שאתה מפסיק לקבל
אותם לפניך; עיניים שחוות כל רגע עד מהמורות כדי לתקשר ביעילות
עם הצופה הפחות מוכר של האמנות; עיניים שמשדרות לנשמה ולגוף שלך אותנטי
"רוח" שמקורה לא רק מהאדמה אלא מקיומם המטפיזי; עיניים שמתייחסות
ולהביע ככל האפשר - את העין השלישית המסתורית, הכניעה במישרין או בעקיפין על ידי עתיקה
תרבויות והסיפורת שלהן.
עיניים לאורך זמן המוכיחות עד תום את האמונה הטפלה ש: העולם עבור כל אחד מאיתנו הוא שלו
עין. ודווקא בגלל שהעין בציורים של פאפאפילי מתעלה על מושגים: יופי, אור, עולם,
יקום, חיים.
מושגים שאינם מרמזים עליהם פשוט - אופטית - Papafili, אלא שלהפך, משתילים
עמוק בתוכנו, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה רוחנית. משימה קשה מעבר לכישרון הפוטנציאלי שלה מאמתת אותה
עולם פנימי עשיר, במיוחד: הרגישות המרקמית ה"מטאפיזית" שלה; רגישות שבזכותה היא מצליחה,
מלבד אמן חשוב במיוחד, לפעול כמחונן המתערב בין הטבע המוחשי
ובהילה ה"מגנטית" של הקוסמוגוניה. וזה, בדיוק, רעיון הקוסמוגוניה הוא מה שמעביר
אותנו מעל הכל דרך הדיוקנאות הנצחיים שלה; דיוקנאות שקיבלו כמה שיותר ויזואלית
משהו חיוני מקרינת הקוסמוגוניה כדי להעביר אותנו באופן כריזמטי נצחי, קיומי
הודעה.
דורה איליופולו-רוגן
ד"ר היסטוריון לאמנות – מבקר אמנות
Officier des Arts et des Lettres (צרפת)
................................................................ ........
הקוסמוגרפיה של הפנים
מריה פאפאפילי, באחדות הספציפית הזו של יצירותיה, מעוצבת עם חומרים מעורבים, מחפשת ועקבות,
מעמיק ובוחר, זיכרונות ומציאות, תחושות ורשמים המגיעים מהמון
של נשים. במבט הרגיש שלה, הציירת מזהה ומדגישה את הזוהר, הגאווה והתהילה שהם
פולטים, סדרה של נשים ואמהות שמחזיקים בזרועותיהן או מביאות ילדים סביבן. נשים
וילדים, דרך אווירה מאושרת, מעלים לתודעה את חושי האביב, עם עלווה אלגורית
ופרחים, שצמא נובטים במשך אלף לילה ולילה של אגדות ונוזל
וקסם בל יימחה.
בציורים חושניים אלה, מנטרל את הצופה מנשקם במיידיות וביושר שלהם, מצמרר
הליריקה, בלתי ניתנת לחדירה מארוטיקה סמויה, מופיעה בצורה חיובית. מן העומק אל פני השטח הם
נחשפו היבטים וצורות שנותנים תוכן לעונות השנה ולמצבי רוח, לרטטים ומקצבים,
באים מהעוצמה והחום הנשי, מהמשיכה והאקזוטיזם של הנגיש
ובו בזמן הרחוק. חיי היומיום ביצירות אלו פוגשות מיתוס ודמיון עם המציאות,
בגרסאותיו ובמידותיו המגוונות.
בחיבה ורוך מיוחדים, מריה פאפאפיליס, משתמשת בשכבות של צבעים שמתרגמות זוועה,
סיפורים לא קשורים הפועלים באמצעות הערות פיוטיות לנושאים שלה. דרך העיצוב הנכון שלהם ו
אינטראקציות צבע, גוונים מנוגדים מעניינים במיוחד באים לאור. בנוסף, הטרמינולוגיה
משלים את התחביר של יצירות אלה, המבדילות בין מתחים בלתי צפויים והבזקים מדורגים
או שקעים שיוצרים פרדוקסים מקסימים.
המבנה בעבודות אלו נקוב בדיאלוג עומק ושטח, המזהה אחד
קואורדינטה של האחר, עם צפיפות או דילול אנטי סטטי של החומר. יתר על כן, הסטרטיגרפיה
של הרמות החומריות מעוצב כל כך עד שהוא מעביר לחות רגשית, כשהוא רוצה לכבות את שלנו.
מבט, בעודנו מעורר את ההפתעה שלנו מול הבלתי צפוי.
הצורות הנהדרות והמדוייקות של מריה פאפאפיליס מופיעות דרך האיזונים ההרמוניים שלהן,
באופן מפתיע בצורה מפורקת. וזה טמון בדרכים שבהן הצייר שלנו חושף את השמחה בסוף החיים,
מצליחים בחיבה ובחושניות, להקנות לנו את המוסר ובעיקר את העושר התרבותי
עירוי מהתמונות הללו, האמיתות האנושיות האוניברסאליות שלהן. האמיתות המעצבות שמחה ומתמשכת
קוסמוגרפיה מרעננת, המקיפה את העוצמה וההנאה שבחיים.
אתנה שינה
היסטוריון של אמנות ותורת התרבות
............................
Στη γητειά του βλέμματος
Σαγηνευτικά είναι, όντως, τα πορτραίτα που έχει με έμπνευση, πάθος και μεγάλη μαεστηα ζθος αι μ,
η χαρισματική καλλιτέχνιδα Μαρία Παπαφίλη. Πορτραίτα – "δημιουργίες" καθώς υπαγορευμένα από
αυτόν καθαυτόν τον ψυχισμό της - και γι αυτό αδιάβροχα σε κάθε τυποίηση - ακτινοגשיים ύal έρ έ έ έ ακτινοג έal έ έ
της προσωπικότητας της. Και αυτό, με χαρισματικό έναυσμα την ιδιοσυγκρασίαλικό έναυσμα την ιδιοσυγκρασία τοτεκοτ
και όχι, απλά, τη μορφολογία του.
.
πλήρως ο ψυχισμός της παπαφίλη στέκει το κατ εκχήν εκφραστικό βλέμα των απεικονιζόενων
μορφών που στην κυριολεξία, μαγνητίζει και το δικό μας. Χαρισματική αφετηρία αποτελούν, εδώ, τα
μάτια της κάθε μορφής. Μάτια στα οποία καθρεφτίζεται όχι μόνο το εκάστοτε εξωτεόακάστοτε εξωτε
οι ενδογενείς, μαρτυρίες και τα εγγενή βιώματά της. Μάτια που, στην κάθε περίπτωση, επιστρατεύουν
όχι μόνο την όραση αλλλ ολόκληρο τον ψυχισμό του θεατή που ενεργοπשיים ίται σε μν όσο γ γίνε ι ι γ γ
άμεση επικοινωνία μαζί τους.
Μάτια που εκφράζουν μύριες όσες εμπειρίες και βιώματα. Μάτια που έχουν βιώσει πολλές καταστάσεις
δίχως να καμφθούν από τα χτυπήματα της μοίρας. Μάτια που σε καμία περίπτωση δεν σε αφήνουν να
τα προσπεράσεις αδιάφορα .μάτια που Διεισδύουν μέσα σου για να σου μεταφέρουν: ένα οστιαστκό
και μεταφυσικό σε πνοή μήνυμα.
Μάτια- μαρτυρίες για πολλούς παλαιότερους κύκλους ζωμςαέμμςαέρερους. Μάτια που
ενορχηστρώνονται σε ένα αέναο όραμα μες από την ιδιαίτερα προικισμένη παλέτα της μες από ττα
ευρηματικά επιλεγμένα χρώματα που ενισχύουν στο έπανρονα έπνρονα
Μάτια - καθρέπτες της ψυχής στα οποία έχουν αποκρυπτογραφηθεί με μοναδική ενάργεια οστιαστικά
βιώματα και εμπειρίες. Μάτια που σε συντροφεύουν για πολύ καιρό αφότου πάψειτνα να
μπροστά σου. Μάτια που βιώνουν την κάθε στιγμή μέχρι τα μύχια γιαναεκονα εσ
ακόμη και με τον λιγότερο εξοικειωμένο με την τέχνη θεατ. Μάτια που σε κατακυριεύουν ψυχή τε και
σώματι για να σου μεταδώσουν ένα αυθεντικό "απνσταγμα" όχιανανα όακό
τη μεταφυσική υπόστασή τους. Μάτια που αναφέρονται και εκφράζουν όσο είναι δυνατό - εάικαι
το μυστηριώδες 3ο μάτι, άμεσα ή έμεσα υποβεβλημένο μες από τους αραίους πολισμούς κ υ
αντίστοιχες "μυθοπλασίες".
Μάτια Διαχρονικά που τεκμηριώνουν στο έπακρον το απόφθεγμα ότι: ο κόσμος για τον καθένα Quant
είναι το "μάτι" του. Και, αυτό, ακριβώς, επειδή το μάτι υπερκαλύπτει μεταφοριμεταφοριμεταφορι
φως, κόσμος, σύμπαν, ζωή.
Ένοιες που Δεν τις υπαινίσσεται απλά - οπτικά - η παπαφίλη αλλά που, αντίθετα, τις "μεε Que σ υal α αντίετα, τις“ μεε Quλ τ τ α α ”” ”יהיה α αντίετα“ με τ τ α α α α α ”וכא α” ”” ”” ”” ”ύ“ "
βαθιά μέσα μας, τόσο ψυχολογικά όσο και πνευματικά. Δύσκολο εγχείρημα που πέρα από το δυναμικό
της ταλέντο επαληθεύει τον πλούσιο εσωτερικό της κόσμο, κυρίως Δε τη "μεταφυσική” σε υφή αιαθשתמש
της. Ευαισθησία χάρη στην οποία κατορθώνει πέρα και από ιδιαρίαλακανρα
λειτουργεί σαν προικισμένο "Διάμεσον” ανάμεσα στην απτή φύση και στη "μαγνη ηκή" αύρα ττ
κοσμογονίας. Και αυτήν, ακριβώς, την Ιδέα της κοσμογονίας είναι που ναεαίεαναεα
μες από τα διαχρονικά πορτραίτα της. Πορτραίτα που έχουν "εισπράξει " όσο είναι εικαστικά δυναό,
κάτι το ουσιαστικό, από την ακτινοβολία της κοσμογονίας. για να μας μεταγγίσουν χαρισματικά ένα
διαχρονικό, υπαρξιακό μήνυμα.
Ντόρα Ηλιοπούλου-Ρογκάν
Δρ. Ιστορικός της Τέχνης – Τεχνοκριτικός
Officier des Arts et des Lettres
................................
H Κοσμογραφία του Προσώπου
Η μαρία παπαφίλη, στην ιδιαίτερη αυτή ενότητα των έργων της, φιλοτεχνημένων με μεικκκ υλικά,
αναζητεί κι ιχνηλατεί, εμβαθύνει κι επιλέγει, μνήμες και πραγματικτητες, αισθήσεις κεντυσες,
προερχόμενες από ένα πλήθος γυναικών. Με το ευαίσθητο βλέμμα της, η ζωγράφος εντοπίζει κι
αναδεικνύει την λάμψη, την υπερηφάνεια και το μεγαλείο που εκαμμουν, μια σειρά από γυνακες κ
μητέρες, οι οποίες κρατούν στην αγκαλιά τους ή έχουν γύρω. Γυναίκες και παιδιά, μέσα
από μια ευΔαιμονική ατμόσφαιρα, φέρνουν στον νου αισθήσεις της άνοισης, με αληγορις της άνοις, με αληγορικά φυλώατατ
και άνθη, που έχουν θαρρείς φυτρώσει κατά τις χίλιες και μια νύχτες των παραμθών κ μιας ρ υ υ
και παράλληλα ανεξίτηλης μαγείας.
Στα αισθαντικά αυτά ζωγραφικά έργα, που αφοπλίζουν τον θεατή με την αμεσότητα και τή μερίνενεά ι κ τ ν
τους, υποβλητικά εμφανίζεται ένας υφέρπων λυρισμός, Διαποτισμένος από έναν λανθάνονοτισμένος από έναν λανθάνονονερω τ απ.
Από το βάθος προς την επιφάνεια αποκαλύπτονται όψεις και μορφές που Δίνουν υπόσταשיים σε ες που δίνουν υπόστα σε ες εשיים δ
και ψυχικές Διαθέσεις, Δονήσεις και ρυθμούς, προερχόμενους από την γυναικεία Δύναμη καπ αλπωρή,,
από την έλξη και τον εξωτισμό του προσεγγίσιμου και ταρυταιμου και ταρτο. Η καθημερινότητα
στα έργα αυτά συναντά τον μύθο και η φαντασία την πραγαατικττητα, στις ποικίλες εκοמו
διαστάσεις της.
Με ιδιαίτερη στοργή και τρυφερότητα, η μαρία παπαφίλη, χρησιμοιεί στρώσεις χρων, ποιεί στρώσεις χρων, πουυ
μεταφράζουν θωπευτικά θαρρείς, άγραφες ιστορίες που λειτουργούν μέσα από ποιη ιτικές νόες, στα α από ποιη πκές ν
θέματά της. Μέσα από τις κατάλληλες μάλιστα σχεδιαστικές τους καιμαλκς
έρχονται στο προσκήνιο ιδιαίτερα ενδιαφέρουσες αντιθετικτκοτικ Η υφολογία άλλωστε
συμπληρώνει νοηματικά τους συνειρμούς αυτών των έργων, στα οποία Διακρίνει κανείς απρόσμενες
εντάσεις και διαβαθμιζόμενες λάμψεις ή υφέσξις πονοϽ γοηακοις
Η Δομή στα έργα αυτά, μετουσιώνεται σε έναν Διάλογο βάθους κι επιφανείας, προσδιορίדי κ επιφ η
μια συντεταγμένη την άλλη. Η στρωματογραφία
άλλωστε των επιπέδων του υλικού είναι έτσι Διαμορφωμένη, ώστε να μεταδίΔει συγκοσιακή υγρασία,
επιθυμώντας θαρρείς να ξεδιψάσει το Δικό μας βλέμμα, κεντρίζοντας παράλληλα τη την έκπλθή μας
μπροστά στο απροσδόκητο.
Οι ευφρόσυνες κι ευΔαιμονικές μορφές της μαρίας παπαφίλη, εμφανίζονται μέσα από τις αρμονικές
τους ισορροπίες, αιφνιδιάζοντάς μας αφοπλιστικά. Κι αυτό έγκειται, στους τρόπους που η ζωγράφος
μας αποκαλύπτει την χαρά εντέλει της ζωής, κατορθώνοντας με στοργή κι αισθαντικτητηצות, כמה ας μ
μεταΔώσει τα ήθη και κυρίως τον πολιτισμικό πλούτο που μεταγγίוסר ατές ο εικονομορφές τ αυτές ο εικονομορφές,
τις πανανθρώπινές τους αλήθειες. Τις αλήθειες, που διαμορφώνουν μια χαρμόσυνη και συνεχώς
ανατροφοδοτούμενη κοσμογεωγραφία, η οποία εμπερικλείει την Δύναμη και την ευφροσύνη δύναμης.
Αθηνά Σχινά
Ιστορικός Τέχνης & Θεωρίας του Πολιτισμού